<h1>חולין צ"ח ע"ב</h1>
<h2>דף מב.</h2>
אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתוס המצרי וזומא של צבעים וקולן של סופרים. זה הכלל כל שהוא מין דגן הרי הוא עובר בפסח. הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת. הא דאמרינן שכר המדי וחומץ האדומי בדאית בהו מיא עסקינן, אבל לית בהו מיא הא קיימא לן דמי פירות אין מחמיצין. והכי איתא בירושלמי [פ"ג ה"א]. כותח הבבלי משום קומניתא דאומא דאית ביה, ונקראת אלבון. פירוש פת מעופש, חומץ האדומי, דרמו ביה שערי. זיתוס המצרי, תלתא שערי ותילתא קורטמי ותילתא מלחא. קורטמי, פירוש כרכום, ובלעז זעפרן. זומא של צבעים, מיא דחיזרא, שהוא מי סובין. ועמילן של טבחים, פת תבואה שלא הביאה שליש, שמניחין אותה על פי הקדרה, ושואבת את הזוהמא. קולן של סופרים, פרוורא דאשכפי, גלוט בלעז, וסופרים נמי מדבקין בה ניירותיהן. כל מחמצת לא תאכלו, להביא כותח הבבלי וזיתוס המצרי וחומץ האדומי ושכר המדי. כתוב בהשלמה, אלו עוברין פירש רש"י עוברין עליהן בבל יראה. ויש מפרשים מתבערין. יכול יהא ענוש כרת ת"ר ונכרתה על חמץ דגן גמור ענוש כרת, על עירובו בולא כלום. ואע"ג דלא לקי, איסורא מיהא איכא. וכי אמרינן דלא לקי, הני מילי היכא דליכא כזית בכדי אכילת פרס, כגון כותח הבבלי וכיוצא בו, אבל היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס לקי.
כתוב בהשלמה והוי יודע דאע"ג דאמרינן על עירובו ולא כלום וכל שכן נוקשה בעיניה, לפום מסקנא דשמעתא אפילו הכי חייב לבער. ומה שפסק ה"ר אלפסי בשיאור, לאו מהאוכלו בארבעים פסק, דכיון דעל עירובו בלא כלום כל שכן נוקשה בעיניה. אלא מדין שיאור פסק כותיה, שהוא הכסיפו פניו וישרף, ובקרני חגבים חייב כרת. ואם תאמר קשיא הלכתא אהלכתא, דקיימא לן [מ"ד ע"א] דעל עירובו בלא כלום, וקיימא לן בהאי פירקא דטעם כעיקר דאורייתא. יש לומר דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא לא לקי עליה, לפי שאין לוקין לא על קל וחומר ולא על בנין אב. וזהו שאמרו בפרק השוכר את הפועל [ע"ז ס"ז ע"ב] טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. וטעם כעיקר היינו טעמו ולא ממשו, והכי משמע בפרק כל הבשר [חולין ק"ט ע"א], זהו דעת רוב המפרשים. וגם הראב"ד כתב כן והרב בעל המאור. ורש"י פירש דטעם כעיקר דרבנן, ומאי דגמרינן ממשרת אסמכתא בעלמא הוא. והקשה בהשלמה לסברת המפרשים שכתבנו, כמו שכתוב שם. וכתב דמסתברא כאן במינו כאן בשאינו מינו. וכן כתוב בספר הישר [סימן תרצ"ד], מין במינו, שאין הטעם ניכר בו, אסור ואין לוקין עליו. מין בשאינו מינו, שהטעם ניכר בו, אסור ולוקין עליו, דילפינן ממשרת. ולא אמרינן הכא אין לוקין על בנין אב ולא על קל וחומר, שכיון שאיסור בעינו אסור מן התורה טעם כעיקר גלויי מילתא בעלמא הוא. אבל טעם כעיקר במין במינו לאו דאורייתא הוא למלקות, ואע"ג דחזינן ליה מזרוע בשלה, אסמכתא בעלמא הוא לששים ומאה. והיתר חזינן מזרוע בשלה ולא איסורא.
ואחר שביארנו שטעם כעיקר במין שאינו מינו דאורייתא ולוקין עליו, אצטרכינן לפרושי טעמא דאמרינן על עירובו ולא כלום, דהא כל הני דמתניתין לטעמא עבידי, ומין בשאינו מינו הוא, ואמאי אמרינן ועל עירובו בלא כלום. ויש לומר דטעם כעיקר אינו לוקה אלא אם כן אכל כזית מן האיסור, אבל אם אכל כזית מן העירוב אע"פ שיש בו טעם האיסור וטעם כעיקר אינו לוקה אלא אם כן אכל כזית מן האיסור. ואם נפל כזית מן האיסור בתוך חמשים של היתר בודאי הכל אסור. ואם אכל כל החמשים זיתים בכדי אכילת פרס [לוקה, ואם לא] אכל כל החמשים [זיתים] אינו לוקה. ומשום הכי אמרינן לעיל על עירובו בלא כלום, משום דבכותח הבבלי וכל הני דמתניתין לית בהו כזית בכדי אכילת פרס. ואם היה בו כזית בכדי אכילת פרס לוקין מן התורה. ושיעורין הלכה למשה מסיני. ומה שאמרו מדאורייתא חד בתרי בטיל לא אמרו אלא בדבר שאין האיסור ניכר בו ואינו נותן טעם בהיתר, אבל בדבר שהאיסור ניכר בו ונותן טעם בהיתר זהו כזית בכדי אכילת פרס שלוקין עליו. ואם יש בו טעם האיסור וממשו אינו ניכר, כגון כזית חלב שנפל לתוך חמשים של בשר ונמחה, זהו טעם כעיקר שלוקין עליו, אם אכל כזית מן האיסור במין שאינו מינו. אבל מין במינו לא. הכי משמע בפרק גיד הנשה
